דיוק

אבל אני לא עייף!!! צורח ילדי כאשר אני שולח אותו לישון עכשו ומיד. מאחר שאני כבר לא הוֹרֶה מתחיל ברור לי לחלוטין שכדאי מאוד לשלוח את הילד לצחצח שיניים כי אחרת הוא ירדם מיד מבלי להספיק לצחצח שיניים – הרי ברור שתגובה עצבנית שכזאת מקורה בעיפות גדולה.

אולם מה שברור לנו לגבי ילד אינו בהכרח ברור לנו לגבי עצמנו. כפי שהוא אינו רואה את אנרגית העיפות המתפעלת אותו, כך גם אנחנו מתקשים לראות איזו סוג אנרגיה מפעילה אותנו. למעשה, אנו תמיד ננסח את עצמנו בצורה המתקדמת והנאורה ביותר שלנו, וצריך חוש ריח טוב והקפדה על דיוק בהקשבה כדי לשים לב שאנו מונעים מן ההבטים הלא מאוזנים שלנו.

הנה אך לפני כמה ימים מצאתי את עצמי טוען לעצמי באופן הכולל את התובנות העמוקות החדשות שהשגתי, באופן המתנסח בצורה הגבוהה והעמוקה שרק הצלחתי לאחוז בה, לטובת כעס, התנתקות מן הזולת, והתחפרות באני קטן ומשמיץ. המקום המוגבל שלנו תמיד ינסח את עצמו לאור התובנות הרוחניות העמוקות ביותר שלנו.

לכן הטיעונים שלנו הם הדבר האחרון אליו אנו צריכים לשים-לב, מה שנדרש הוא להקשיב – כמעט לרחרח – את האנרגיה שאותה אנו מובילים: האם זו אנרגיה של הפרדה? של הקטנת עצמנו וסיפוק גבולות בטוחים לאותו יצור קטן? אם זו ההתכוונות שלנו אזי אנו פועלים מחוץ למרכז (center) וזו אינה פְּעֻלָּה של גדילה אלא של הקטנה עצמית. מה שנדרש לזיהוי הוא דיוק בהקשבה, ולא הערצה של טיעונים של עורך-דין בבית-משפט שאנו מיצרים עבור עצמנו. המקום הקטן שלנו הוא תמיד עורך-דין ממולח המבקש להוציא את הנידון הקטן שלו זכאי, ולהרשיע את כל העולם מסביב. לעומת-זאת, המקום המאוזן שלנו מכיל את הסביבה על כל מגבלותיה ומגרעותיה ופועל לא ממקום פגוע התופס את עצמו כקטן וצודק. לכן כאשר אני מוצא את עצמי נהנה מהרשעת הסביבה אני יודע שאני שבוי בידיו של עורך-הדין, ושום טיעון שלו אינו יכול אמיתי בעבורי.