אני מהו?

אחד או רבים?

אחת הַטָּעֻיּוֹת שאנשים טועים בהן היא לראות את עצמם כאני אחד. "אני" זה אני – משהו יחיד, קוהרנטי, אחיד. אולם זוהי ראיה שטחית של המצב.

למעשה, חבויים בתוכנו קולות רבים ולעתים מנוגדים. האישיות שלנו כפי שאנו מכירים אותה היא תוצר של התאמה של הקולות השונים. מה שאנו חווים כאחדות אחת אינו אלא פשרה של קולות רבים.

יתר על-כן, ככל שקול פנימי אינו ידוע ומוכר לנו – לאני החיצוני, כך הוא שולט ומרגיל אותנו להתנהגות מְסֻיֶּמֶת. מלאכת הגדילה היא בעיקרה העלאה למודעות של הקולות הלא מודעים כדי למתן את השפעתם ולאחר דיאלוג איתם להפוך אותם למשניים למודעות הבוגרת הַמּוּדַעַת.

השתנות

 כאשר אנו אך מתחילים להשתנות, כאשר אנו מעזים לראשונה להיות שונים: להתנהג אחרת ממה שהפחדים שלנו מורים לנו, לפרש את המציאות בדרכים חדשות, הַשִּׁנּוּי עדיין מפתיע ומפחיד ואנו נופלים שוב ושוב ל(חלקים) מהתנהגותנו הקודמת. אבל אין טעם להלחץ מכך – בְּמֻבְלָע קורים שני דברים נוספים. ליתר דיוק, קורים דברים לשני אני-ים שונים. האני הפנימי הַמְּפֻחָד, זה שחשב שההתנהגות החדשה בלתי אפשרית ושעדיף להמשיך ולנהל את החיים בצורתם הַמֻּכֶּרֶת וְהַמֻּגְבֶּלֶת על-פני להשתנות, מגלה שהשד אינו נורא כל-כך. הוא אולי עֲדַיִן מְפֻחָד ומבהיל גם אותנו עד אימה, אולם במקביל הוא לומד לדעת שהוא אינו מת כאשר מתנהגים בדרך החדשה, שהעולם החיצוני אינו הורג אותו כפי שהוא חשב. להפך, העולם מגיב אליו אחרת לגמרי ממה שהוא חשב שהעולם יגיב. במלים אחרות, הוא מתחיל להרגע.

במקביל, האני החיצוני – מה שאנו מזהים כעצמנו – משתחרר מן ההרגל, הוא מגלה שיש אנשים המתנהלים אחרת ממנו וזו התנהלות לגיטימית. הוא מגלה שגם הוא יכול להתנהג ככה, שלא חַיָּבִים להתנהל איך שהוא התנהל כל חייו. הוא משתחרר מן האילוף שאילף אותו האני הפנימי, הלא מודע.

ההשתחררות מן האילוף מלווה בשינוי התפיסה העצמית – אנחנו לא מה שאנחנו חשבנו שאנו, אלא אנחנו יכולים לחלום את עצמנו גדול יותר, רחב יותר.

רכות

ההשתנות אכן דורשת מאמץ, התגברות על קושי, עמידה מול פחדים. היא יכולה לנבוע מיסורים בלתי נסבלים המחייבים אותנו לנוע הלאה, והיא יכולה לנבוע מרצון עז בגדילה ובהשתחררות ממגבלות. כך או כך, היא אקט של אומץ, של התגברות, וגם של אהבה עצמית.

יש כאן מוקש, מגיל צעיר לימדו אותנו להתאמץ לעשות, להיות מקצוענים בעשיה בשלמות, לקבל ציונים טובים, להראות רק את הצד החזק והטוב שלנו. למדנו להיות טכנוקרטים, להתאמץ לעשות את הדברים נכון.

זו ראיה מאוד מֻגְבֶּלֶת של המציאות, זו הבנה מועטה של העושר והגדילה האנושית. ה"מקצוען" שבנו מפריד את עצמו מן החויה – ממה שבאמת קורה. אולם צמיחה עצמית מחייבת, לצד העמידה העיקשת מול הפחד, גם רכות, הקשבה, נכונות למחול לעצמך. יש כאן ענין עדין ומשמעותי של האנרגיה שבה אנחנו מניעים את עצמנו, שבה אנו ניגשים לדברים. אם אנו באים לשינוי עצמי מכיוון של למידה של הדבר הנכון, אנו אומרים לעצמנו למעשה שאנו לא מוכנים לבחור בעצמנו מהו הדבר הנכון. במקום לדמיין את עצמנו גדולים יותר ממה שאנו עַכְשָׁו, אנו מקטינים את עצמנו למה שהמורה/פסיכולוג/חבר אומר לנו שאנו צריכים להיות. לא שהמורה טועה, לא שהחבר לא מתכוון לטוב ורואה בדיוק מהן בעיותינו – אנו בהחלט יכולים ללמוד ממנו רבות. הבעיה היא שאנו ניגשים לשנות את עצמנו ממקום מכווץ, מקום שמניח שאנו קטנים ולכן נדרשים שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילנו: במקום דימוי החבר הנותן יד ומסייע בדרך אנו בלא-יודעין בוחרים בדימוי של כל יכול שיעשה עבורנו את העבודה. הטכנוקרט שבנו מבקש אוטומטית לרצות רעיון חיצוני ולא מתפנה לגלות אמת פנימית. הוא אינו שלם עם המגבלה שלו ולכן אינו יכול לשנותה.

זו נקודה שקשה לדייק בהעברתה ואנסה שוב: החסימה שלי מתבטאת בסוג של התכוונות ואנרגיה שאני מביא לעולם. זהו אופן ההתנהלות אליו אני רגיל, אותו אני מפעיל בקלות, בטבעיות, מבלי משים. ההשתנות, פרושה להיות מודע להתנהלות השקופה הזאת, ולהתחיל להתנהל באופנים נוספים חדשים.

אחד הקשיים שהנסיון לתקן את הבעיות שלנו בדרך-כלל נעשה דרך אותה האנרגיה. ההתכוונות שקראתי לה קודם "טכנוקרטית", משמעה שבמקום להרפות, להרגע, להפסיק להגיב מאותו מקום פגוע, אנו מבקשים, עם אותו שמן שהשתמשנו בו תמיד, לכבות את האש שהוא מחולל.

זה לא עובד. עלינו (לִלְמֹד) להפסיק את התבערה, ואז הבעיות תעלמנה מאליהן. עלינו ללמוד להפסיק להזרים שמן למדורה שליבינו. לשם כך עלינו ללמוד להיות רכים עם המקום הפגוע שלנו ועם עצמנו, ולא למהר להחליף מסכה אחת שלנו במסכה אחרת. כל עוד אנו קשים עם עצמנו, איננו באמת זזים הלאה. רק כשאנו מצליחים להיות נינוחים אל מול האיום החיצוני, סלחניים וחומלים כלפי המקום המבוהל שבנו, רק באותו הזמן אנו משתנים ומתחילים באמת לִפְתֹּר את בעיתנו.

במצב הזה אנו גדולים יותר מן הפגיעות שלנו, אנו לא נותנים לאנרגיה של להשתלט עלינו, אנו מפרידים את עצמנו יותר ויותר מן התפיסה העצמית המבוהלת, וההפיכה מתנהלת כאילו מאליה.

שריפת המסגד

מישהו כועס, משוכנע ושורף מסגד. עוד כמה פעולות כאלה ובצד השני יקום האלים התורן וישרוף בית-כנסת. גם המטיפים לחופש הדת ולחיים בשלום בינינו מודאגים וינקטו כל יד קשה אפשרית כדי לתפוס את האשמים ולהענישם בחומרה. אלימות היא אלימות. היא אינה מתכון לפתרון בעיות. לעתים חשוב להעניש בחמרה את האשמים, זה בעולם החיצוני וזוהי אינה אלימות – זהו שִׁמּוּשׁ בכח לצרכי הגנה עצמית. אולם בעולם הפנימי אין מקום לאלימות, שנאת השונה אפילו אם הוא אלים, הרחקתו מכלל האנושות, כל אלו אינם אלא קִטּוּב המוביל לשנאה ולאלימות. ואפשר להיות אלימים ולא לסבול מישהו אחר, ואפשר להיות אלימים כלפי מישהו מבפנים.

השינוי יכול להעזר בתחושת קֶבֶס פנימית – ההתנהגות המוגבלת שלי כבר דוחה אותי ומעוררת בי בחילה. אולם השינוי לא יכול להופיע כתוצאה מאלימות כלפי החלק הַמֻּגְבָּל שלי המייצר אותה.

להפך, עלי למצוא את המקום בתוכי היכול להיות אמפטי כלפיו, סלחן, מרגיע ותומך. רק מן המקום הזה אפשר לבאפשר לו להרגע. חוסר סלחנות, איבה, כעס לא יעזרו לא להרגע, לגדול, ולשחרר אותנו מתפיסתו המבוהלת.