מי אני לא או מי אני כן

אנו רגילים לזהות את עצמנו עם מה שאנחנו לא, מה שאנחנו לא מוכנים לקבל שיהיה ונאנחים וסובלים כאשר הוא מתרחש. אני לא מישהו שיקבל ציון נמוך במבחן, אני לא מישהו שיאחרו לא, אני לא …

כמו כל עבודת מודעות, גם כאן העניין הוא להיות מסוגלים לשנות פרספקטיבות, להיות מסוגלים לראות את העולם מאיזו פרספקטיבה שאנו בוחרים, לנוע לפרספקטיבה חדשה שלפני-כן, היתה בלתי-אפשרית עבורנו. גם כאן צריך אפשר לשנות פרספקטיבה: בִּמְקוֹם לזהות את עצמנו במה שאנחנו לא, באפן שבו אנו חוסמים את עצמנו בעולם, עם המקום שבו אנו לא מאפשרים לאנרגיה להכנס, אפשר לזהות את עצמנו עם האפן שבו אנו מניעים את האנרגיה. בִּמקום לזהות את עצמנו עם מה שאנו לא מוכנים, לזהות את עצמנו עם איך שאנו פּוֹעָלִים. בִּקצרה: לא לזהות את עצמנו עם מה שאנו לא מאפשרים, אלא עם האפן שבו אנו זורמים. לא עם האנרגיה שאנו חוסמים, אלא עם הדרך בה אנו מעבירים אנרגיה. (זה למעשה מה שהטאי-צי מזהה)

זהו רעיון ש-למי שאינו מתרגל עלול להיות קשה להבנה ושוה לנסחו מחדש: כאשר אנו בקונפליקט אנו רואים מה עשו לנו, כמה אנו צודקים, מה לא צודק במה שקורה לנו בעולם (הילד אשם, המורה אשמה, הבוס מעצבן, בן-הזוג לא-מבין …). הראיה הזו אינה בהכרח מוטעה, יכול להיות שאחרים באמת לא בסדר. מה שאנחנו מפספסים זה את מה שאנחנו תורמים לאינטראקציה, איזו התכוונות, אנרגיה, דיבורים ומעשים אנו עושים בסיטואציה.

זה מה שבאמת יכול לשנות את הסיטואציה ולא ההתעסקות שלנו בעולם שמסביבנו.