דילוג לתוכן

השלמה

אחד המאפיינים של התפתחות אישית הוא שאנו משלימים עם תהליך ההתפתחות ומפסיקים להתווכח עם הקשיים הבם אנו נתקלים.

שוב פעם אני נדרש להשתנות, לקחת אחריות על חיי ולשנות את דפוסי התנהגותי במקום להאשים את העולם, אחרים, אלוהים, או כל מישהו אחר.

ההתגייסות הזאת נעשית מובנת ומקובלת. שוב המורה שלקחתי חשף את מגבלותי ואני איני מכלה או מבזבז את כוחותי בויכוח עימו. בדיוק זה חסר בפוסט הקודם המאפיין רגשי יאוש – השלכה, התוכחות, השקעת אנרגיה במה שאינו יכול להשתנות, ברחמים עצמיים (אם להיות חסר רחמים עם עצמי).

השלמה זו אין פרושה ביטול הביקורת על דברים חיצוניים – אלא במקום מלחמה פרושה ניסיון להבין: להבין למה הזולת התכוון ולא להתווכח עימו. הבנה אין פרושה שאנו מקבלים כל פרוש המוצע לנו, אלא שאנו מוותרים על האנרגיה הלוחמנית ההישרדותית ויכולים לקבל את הביקורת כאפשרות להבנה לעזרה ולהבנה עצמית.

מודעות פרסומת

רגעי יאוש

כתבתי דברים אלו באחד מרגעי הקושי הרבים בחיים:

נזרקנו לעולם, למבחן

   שלא ברורות בו לא השאלות ולא מהן התשובות הנכונות

ועוד אומרים לנו

            שאין מבחן

             ואנחנו בסדר

              ויש אלהים

.

.

הדלת פתוחה

  והקושי עומד בשער

דיוק

אבל אני לא עייף!!! צורח ילדי כאשר אני שולח אותו לישון עכשו ומיד. מאחר שאני כבר לא הוֹרֶה מתחיל ברור לי לחלוטין שכדאי מאוד לשלוח את הילד לצחצח שיניים כי אחרת הוא ירדם מיד מבלי להספיק לצחצח שיניים – הרי ברור שתגובה עצבנית שכזאת מקורה בעיפות גדולה.

אולם מה שברור לנו לגבי ילד אינו בהכרח ברור לנו לגבי עצמנו. כפי שהוא אינו רואה את אנרגית העיפות המתפעלת אותו, כך גם אנחנו מתקשים לראות איזו סוג אנרגיה מפעילה אותנו. למעשה, אנו תמיד ננסח את עצמנו בצורה המתקדמת והנאורה ביותר שלנו, וצריך חוש ריח טוב והקפדה על דיוק בהקשבה כדי לשים לב שאנו מונעים מן ההבטים הלא מאוזנים שלנו.

הנה אך לפני כמה ימים מצאתי את עצמי טוען לעצמי באופן הכולל את התובנות העמוקות החדשות שהשגתי, באופן המתנסח בצורה הגבוהה והעמוקה שרק הצלחתי לאחוז בה, לטובת כעס, התנתקות מן הזולת, והתחפרות באני קטן ומשמיץ. המקום המוגבל שלנו תמיד ינסח את עצמו לאור התובנות הרוחניות העמוקות ביותר שלנו.

לכן הטיעונים שלנו הם הדבר האחרון אליו אנו צריכים לשים-לב, מה שנדרש הוא להקשיב – כמעט לרחרח – את האנרגיה שאותה אנו מובילים: האם זו אנרגיה של הפרדה? של הקטנת עצמנו וסיפוק גבולות בטוחים לאותו יצור קטן? אם זו ההתכוונות שלנו אזי אנו פועלים מחוץ למרכז (center) וזו אינה פְּעֻלָּה של גדילה אלא של הקטנה עצמית. מה שנדרש לזיהוי הוא דיוק בהקשבה, ולא הערצה של טיעונים של עורך-דין בבית-משפט שאנו מיצרים עבור עצמנו. המקום הקטן שלנו הוא תמיד עורך-דין ממולח המבקש להוציא את הנידון הקטן שלו זכאי, ולהרשיע את כל העולם מסביב. לעומת-זאת, המקום המאוזן שלנו מכיל את הסביבה על כל מגבלותיה ומגרעותיה ופועל לא ממקום פגוע התופס את עצמו כקטן וצודק. לכן כאשר אני מוצא את עצמי נהנה מהרשעת הסביבה אני יודע שאני שבוי בידיו של עורך-הדין, ושום טיעון שלו אינו יכול אמיתי בעבורי.

הללויה

הללויה על מה שהיה – יה ומה שעוד לא היה – הללויה

מה המשמעות הפסיכולוגית של הודיה לאל, של הודיה באל?

כאשר הקשיים נערמים עלינו, אנו נוטים לראות אותם בעיננו המוגבלת – מה שבלתי נסבל עבורנו – ומפספסים את משמעותם ההתפתחותית: הדרך להראות לנו במה אנו מוגבלים; אילו אנרגיות אנו מסרבים לקבל כחלק לגיטימי מן ההויה שלנו; אמצעי לתרגל את מה שאנו קטנים בו.

הודיה באל, הודיה לאל – פרושה להפוך כוון זה, להכיר בשמחה של הקיום הנמצאת גם במקומות שמהם אנו בורחים, הנמצאת באפשרות לחיות אחרת ממה שהתקבענו לתוכו.

הודיה לאל היא ללא ספק אחד הצעדים האחרונים בתהליך ההתפקחות מגבול שחיינו בצילו זמן רב: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, שֶׁהֶחֱיָינוּ וְקִיְּמָנו וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה"

צדק, צדק תרדוף

הצדק יכול להוביל אותנו למקומות החשוכים ביותר שלנו.

כאשר אנו מרגישים שאנו צודקים, מלאי כעס והתלהמות ממחדלי העולם סביבנו, אנו מונעים בדרך-כלל מתחושת עלבון, ומראיה מצומצמת מאוד של הכחות הנפשיים הפועלים בתוכנו. גם אם אנו מתארים נכון את העולם, ודבקים בעקרונות נכונים ויפים – באותו הרגע אנו עיוורים לגבי המגבלות של עצמנו, לגבי אפשרויות אחרות לחלוטין להגיב בעולם, ולגבי היכולות של האנשים האחרים לפעול אחרת מכפי השם פועלים כעת.
אנו צודקים ובו-זמנית מצביעים לטובת השארות במקום הקטן, המוגבל, והחשוך שלנו – אבל צודק: מאוד מאוד.
לכן בפעם הבאה שאנו כל-כך כועסים ומלאים בטחון בצדקת-דרכנו, זה הזמן לעצור ולבדוק איזה ילד קטן ונעלב מפעיל את תוכנו, גם אם הילד טוען בצדק שהמלך עירום.

אני מהו?

אחד או רבים?

אחת הַטָּעֻיּוֹת שאנשים טועים בהן היא לראות את עצמם כאני אחד. "אני" זה אני – משהו יחיד, קוהרנטי, אחיד. אולם זוהי ראיה שטחית של המצב.

למעשה, חבויים בתוכנו קולות רבים ולעתים מנוגדים. האישיות שלנו כפי שאנו מכירים אותה היא תוצר של התאמה של הקולות השונים. מה שאנו חווים כאחדות אחת אינו אלא פשרה של קולות רבים.

יתר על-כן, ככל שקול פנימי אינו ידוע ומוכר לנו – לאני החיצוני, כך הוא שולט ומרגיל אותנו להתנהגות מְסֻיֶּמֶת. מלאכת הגדילה היא בעיקרה העלאה למודעות של הקולות הלא מודעים כדי למתן את השפעתם ולאחר דיאלוג איתם להפוך אותם למשניים למודעות הבוגרת הַמּוּדַעַת.

השתנות

 כאשר אנו אך מתחילים להשתנות, כאשר אנו מעזים לראשונה להיות שונים: להתנהג אחרת ממה שהפחדים שלנו מורים לנו, לפרש את המציאות בדרכים חדשות, הַשִּׁנּוּי עדיין מפתיע ומפחיד ואנו נופלים שוב ושוב ל(חלקים) מהתנהגותנו הקודמת. אבל אין טעם להלחץ מכך – בְּמֻבְלָע קורים שני דברים נוספים. ליתר דיוק, קורים דברים לשני אני-ים שונים. האני הפנימי הַמְּפֻחָד, זה שחשב שההתנהגות החדשה בלתי אפשרית ושעדיף להמשיך ולנהל את החיים בצורתם הַמֻּכֶּרֶת וְהַמֻּגְבֶּלֶת על-פני להשתנות, מגלה שהשד אינו נורא כל-כך. הוא אולי עֲדַיִן מְפֻחָד ומבהיל גם אותנו עד אימה, אולם במקביל הוא לומד לדעת שהוא אינו מת כאשר מתנהגים בדרך החדשה, שהעולם החיצוני אינו הורג אותו כפי שהוא חשב. להפך, העולם מגיב אליו אחרת לגמרי ממה שהוא חשב שהעולם יגיב. במלים אחרות, הוא מתחיל להרגע.

במקביל, האני החיצוני – מה שאנו מזהים כעצמנו – משתחרר מן ההרגל, הוא מגלה שיש אנשים המתנהלים אחרת ממנו וזו התנהלות לגיטימית. הוא מגלה שגם הוא יכול להתנהג ככה, שלא חַיָּבִים להתנהל איך שהוא התנהל כל חייו. הוא משתחרר מן האילוף שאילף אותו האני הפנימי, הלא מודע.

ההשתחררות מן האילוף מלווה בשינוי התפיסה העצמית – אנחנו לא מה שאנחנו חשבנו שאנו, אלא אנחנו יכולים לחלום את עצמנו גדול יותר, רחב יותר.

רכות

ההשתנות אכן דורשת מאמץ, התגברות על קושי, עמידה מול פחדים. היא יכולה לנבוע מיסורים בלתי נסבלים המחייבים אותנו לנוע הלאה, והיא יכולה לנבוע מרצון עז בגדילה ובהשתחררות ממגבלות. כך או כך, היא אקט של אומץ, של התגברות, וגם של אהבה עצמית.

יש כאן מוקש, מגיל צעיר לימדו אותנו להתאמץ לעשות, להיות מקצוענים בעשיה בשלמות, לקבל ציונים טובים, להראות רק את הצד החזק והטוב שלנו. למדנו להיות טכנוקרטים, להתאמץ לעשות את הדברים נכון.

זו ראיה מאוד מֻגְבֶּלֶת של המציאות, זו הבנה מועטה של העושר והגדילה האנושית. ה"מקצוען" שבנו מפריד את עצמו מן החויה – ממה שבאמת קורה. אולם צמיחה עצמית מחייבת, לצד העמידה העיקשת מול הפחד, גם רכות, הקשבה, נכונות למחול לעצמך. יש כאן ענין עדין ומשמעותי של האנרגיה שבה אנחנו מניעים את עצמנו, שבה אנו ניגשים לדברים. אם אנו באים לשינוי עצמי מכיוון של למידה של הדבר הנכון, אנו אומרים לעצמנו למעשה שאנו לא מוכנים לבחור בעצמנו מהו הדבר הנכון. במקום לדמיין את עצמנו גדולים יותר ממה שאנו עַכְשָׁו, אנו מקטינים את עצמנו למה שהמורה/פסיכולוג/חבר אומר לנו שאנו צריכים להיות. לא שהמורה טועה, לא שהחבר לא מתכוון לטוב ורואה בדיוק מהן בעיותינו – אנו בהחלט יכולים ללמוד ממנו רבות. הבעיה היא שאנו ניגשים לשנות את עצמנו ממקום מכווץ, מקום שמניח שאנו קטנים ולכן נדרשים שמישהו אחר יעשה את העבודה בשבילנו: במקום דימוי החבר הנותן יד ומסייע בדרך אנו בלא-יודעין בוחרים בדימוי של כל יכול שיעשה עבורנו את העבודה. הטכנוקרט שבנו מבקש אוטומטית לרצות רעיון חיצוני ולא מתפנה לגלות אמת פנימית. הוא אינו שלם עם המגבלה שלו ולכן אינו יכול לשנותה.

זו נקודה שקשה לדייק בהעברתה ואנסה שוב: החסימה שלי מתבטאת בסוג של התכוונות ואנרגיה שאני מביא לעולם. זהו אופן ההתנהלות אליו אני רגיל, אותו אני מפעיל בקלות, בטבעיות, מבלי משים. ההשתנות, פרושה להיות מודע להתנהלות השקופה הזאת, ולהתחיל להתנהל באופנים נוספים חדשים.

אחד הקשיים שהנסיון לתקן את הבעיות שלנו בדרך-כלל נעשה דרך אותה האנרגיה. ההתכוונות שקראתי לה קודם "טכנוקרטית", משמעה שבמקום להרפות, להרגע, להפסיק להגיב מאותו מקום פגוע, אנו מבקשים, עם אותו שמן שהשתמשנו בו תמיד, לכבות את האש שהוא מחולל.

זה לא עובד. עלינו (לִלְמֹד) להפסיק את התבערה, ואז הבעיות תעלמנה מאליהן. עלינו ללמוד להפסיק להזרים שמן למדורה שליבינו. לשם כך עלינו ללמוד להיות רכים עם המקום הפגוע שלנו ועם עצמנו, ולא למהר להחליף מסכה אחת שלנו במסכה אחרת. כל עוד אנו קשים עם עצמנו, איננו באמת זזים הלאה. רק כשאנו מצליחים להיות נינוחים אל מול האיום החיצוני, סלחניים וחומלים כלפי המקום המבוהל שבנו, רק באותו הזמן אנו משתנים ומתחילים באמת לִפְתֹּר את בעיתנו.

במצב הזה אנו גדולים יותר מן הפגיעות שלנו, אנו לא נותנים לאנרגיה של להשתלט עלינו, אנו מפרידים את עצמנו יותר ויותר מן התפיסה העצמית המבוהלת, וההפיכה מתנהלת כאילו מאליה.

שריפת המסגד

מישהו כועס, משוכנע ושורף מסגד. עוד כמה פעולות כאלה ובצד השני יקום האלים התורן וישרוף בית-כנסת. גם המטיפים לחופש הדת ולחיים בשלום בינינו מודאגים וינקטו כל יד קשה אפשרית כדי לתפוס את האשמים ולהענישם בחומרה. אלימות היא אלימות. היא אינה מתכון לפתרון בעיות. לעתים חשוב להעניש בחמרה את האשמים, זה בעולם החיצוני וזוהי אינה אלימות – זהו שִׁמּוּשׁ בכח לצרכי הגנה עצמית. אולם בעולם הפנימי אין מקום לאלימות, שנאת השונה אפילו אם הוא אלים, הרחקתו מכלל האנושות, כל אלו אינם אלא קִטּוּב המוביל לשנאה ולאלימות. ואפשר להיות אלימים ולא לסבול מישהו אחר, ואפשר להיות אלימים כלפי מישהו מבפנים.

השינוי יכול להעזר בתחושת קֶבֶס פנימית – ההתנהגות המוגבלת שלי כבר דוחה אותי ומעוררת בי בחילה. אולם השינוי לא יכול להופיע כתוצאה מאלימות כלפי החלק הַמֻּגְבָּל שלי המייצר אותה.

להפך, עלי למצוא את המקום בתוכי היכול להיות אמפטי כלפיו, סלחן, מרגיע ותומך. רק מן המקום הזה אפשר לבאפשר לו להרגע. חוסר סלחנות, איבה, כעס לא יעזרו לא להרגע, לגדול, ולשחרר אותנו מתפיסתו המבוהלת.

הבלוג הקודם שלי

לפני מספר שנים התחלתי לכתוב בלוג בקפה-דה מרקר, אולם הסביבה לא התאימה לי והפסקתי לכתוב אליה.

מי שמעונין לקרוא את שכתוב שם מוזמן בשמחה.